העיתונות היהודית בימיה הראשונים של המדינה:
עיתונות עברית, כלומר עיתונות כתובה בשפה העברית, החלה עם הוצאת כתב העת העברי הראשון, המאסף, בקניגסברג ב-1784. במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נדפסו עיתונים עבריים בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, שהביאו לקוראי עברית מידע, חדשות , דברי ספרות והגות מקוריים ומתורגמים, דיווחים וסקירות בנושאים מגוונים. העיתונות העברית שימשה במה לדיון בנושאים פנים- יהודיים וכלל-יהודיים, בהם הציונות. היא הייתה כלי ראשון במעלה בתחיית בלשון העברית, הן כזרז לצורך לחדש מילים לשם דיווח על העולם המודרני והן כבמה לפרסום תחדישים. כותבים רבים השתמשו במאמריהם העיתונאיים על מנת להתחיל לציבור מתחדישיהם.
רבים מראשי הציונות היו גם עיתונאיים עבריים, בהם אליעזר בן יהודה, ברל כצנלסון, נחום סוקולוב, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים. בישראל קיים חוק שהספרייה הלאומית מחויבת לשמר על עותק של עיתון שיצא בשפה העברית.
כתבי העת בעברית נוסדו כבר בסוף המאה ה-18 במרחב הדובר- גרמנית, ובפרט בממלכת פרוסיה, כבמה לחוג האינטלקטואלי של תנועת ההשכלה היהודית (שאף מכונה "דור המאספים"). העיקרי והחשוב שבהם היה המאסף, שראה אור בקניגסברג בשנים 1797-1784, 1811-1809, ומטרתו הייתה להפיץ ידע והשכלה בעולים היהודי תוך שימוש בשפה העברית. רוב הגברים היהודים ידעו עברית מלימודיהם בתלמוד תורה אך לא שלטו בשפת המדינה (גרמנית, רוסית, פולנית) וכתב עת בעברית היה נגיש להם. מנגד, בקשו אנשי ההשכלה לנתק את היהודים משימוש ביידיש המדובר בפיהם, שנתפס אז כדיאלקט משובש של הגרמנית התקנית, ולהחיות את שפת המקרא הצחה. כך שימשו כתבי העת המשכילים צינור שדרכו קנו היהודים השכלה, חדשות מן העולם וידיעות בתחומים שלא נחשפו ולא יכלו להחשף אליהם קודם, כגון המדע והטכנולוגיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה